מאת ⎯ גילי קימור
בערבה הארקטית
אני ניצב מול קיר שקוף ומסנוור וסקרנות עוטפת אותי.
האם יש עולם שלם מעבר לקיר הקסמים
עולם שבו אוכל למצוא
את המזון שישביע את נפשי,
את הלהקה שאוכל לחבור אליה
ואת הזאבה האחת שתבחר להיות בת זוגי?
אם יש עולם כזה ⎯
עלי לצאת מיד לדרך.
אך רגע ⎯
מה אם העולם הזה לא בשבילי? הרי אני רק גור קטן.
מה יקרה אם יטרוף אותי נשר, אם יפגע בי דורבן קוצני, או אם סתם אתקל
בקפל בקרקע, אפול ולא אמצא דרך חזרה אל המערה?
ובכלל האם נכון לגור זאבים לצאת ממאורת הרחם של אמו אל דרך הבשר?
האם אהיה מאושר אם אצא? האם לא עדיף להישאר במערה כל עוד אפשר?
מאת ⎯ גילי קימור
במחלקה הסגורה
במחלקה הסגורה
שוררת תמיד עלטה.
אפילו פנס הנאון בתקרה מפיץ רק חשך.
במחלקה הסגורה אין קול.
אפילו הצחוק חולה הנפש חלול מרוב דממה,
מת מחוסר צליל.
במחלקה הסגורה אין רצון.
סדר היום תמיד צפוי.
בבקר מתעורר החולה כמריונטה,
מולבש בכותנת המכסה עליו כקליפה על אגוז רקוב,
מובל למסדר מול עמדת הרופא כאחת הבהמות
ומקבל את מנת הסמים שתעביר עליו עוד יום שקט.
בלילה הוא מושלך למטה כמו בובת סמרטוטים
ואף שארית יגונו נשמטת ממנו.
הלום סמים הוא מוצנח לשנה שאפילו החלום ניטל ממנה.
במחלקה הסגורה אין תקוה
אין עתיד אין תאריך שחרור.
החולה מתכווץ בין סורגי גופו ונפשו המותשת מתרסקת כליל.
במחלקה הסגורה שבנפשי נשארתי תיק רפואי
מחכה לחותמת: נפטר